So proud to be a part of the junction 48 team that put this speech act / performance in the Israeli Film Academy awards. Thanks to Anju and Ronni, we now have the full performance with English subtitles. In less than 4 minutes, we raised all over the media in Israel all of the questions that the cultural realm here tries to hide under its big and beautiful carpet. What you can’t see here are the award-winning Palestinian actresses and Israeli-Jewish supporters in the audience who were standing with civil-rights fists raised in solidarity with Tamer Nafar and Yossi Tsabari. All of us created together a moment of Palestinian presence that will be remembered.

שימעון פרס/ עזמי בישארה
זה סיפור שימעון פרס שלי. לדעתי סיפור שמלמד הרבה על האיש ולכן אני לא מתאפק, ומעשה שהיה כך היה: ב1996 ערב יום הבחירות צילמתי את סירטי הראשון ״שמאל״ בשיתוף עם ידידי שימעון אזולאי. זה היה הניסיון שלי להבין את היחס בין השמאל הציוני וערבייי ישראל. ביליתי הרבה ימים ושעות עם עזמי בישארה, ימים ששינו את התודעה הפוליטית שלי באופן רדיקלי, אולי רק אז באמת הבנתי לעומק שערביי ישראל הם פלסטינים ממש. לדעת דבר ולהבין אותו בעומק הנשמה זה שני דברים שונים לחלוטין. פתאום הרגשתי את הכאב של חורבן זהות טוטלי ובמקביל הייתי עד
וראיתי בהתפעלות את פרוייקט השיקום שעזמי לקח על עצמו. מול היכולת האינטלקטואלית המדהימה של עזמי שרק הקים את בל״ד רציתי לראיין את שמעון פרס ראש הממשלה שהיה בטוח שהערבים בכיס שלו. אבל לפרס לא היה זמן בישבילי ואני יותר ויותר התאהבתי בעזמי וניכנסתי איתו לוויכוחים אידאולוגים עמוקים שבדיעבד אני מאמין שהוא צדק ברובם. אבל בנושא אחד התעקשתי , שלמרות הטבח בכפר קנא הערבים כן צריכים להצביע לפרס. באותו זמן הועלתה ביננו האפשרות שבפומבי יקראו לא להצביע לפרס אך באופן בלתי רישמי נאמר שזו בחירה כן רצויה או לפחות לא מנוגדת לעמדת התנועה. פתאום קיבלתי טלפון שפרס מאשר לי ראיון איתו, זה היה הראיון האחרון שהוא נתן לפני הבחירות עצמן , וזה לא היה סביר לתת את זה לסרט תיעודי שלא ישודר בבחירות עצמן. רק כשהגענו הבנו , שאחד המרגלים דיווח שכניראה היתה לי השפעה כולשהי בלשכנע להצביע לפרס בקרב אנשי עזמי והראיון הוא סוג של הכרת תודה . התחושה שגם בזמן הבחירות כניראה השב״כ מעורב ומעביר אינפורמציה לראש הממשלה נגד מתחרה בבחירות דמוקרטיות גרמו לי תחושת בחילה ידועה מראש, אך בכול זאת ניכנסתי לראיון בתיקווה שאשמע שם בשורה חדשה להמשך התהליך של רבין לשלום ושיוויון. אולם במקום קיבלתי ראיון על למה הציונות ניצחה את הבונדיסטים, וישראל היא ההוכחה לניצחון הציונות ופוליטיקת הזהויות היהודית. צריך לזכור שלמרות הטיעונים שעזמי לאומן, הסיסמה שלו היתה (כמו הבונדיסטים באופן מסוים) ״ מדינת כול אזרחיה ״
בכול אופן אני יצאתי מהראיון בתחושה די ברורה שהפסדנו את הבחירות לביבי.
ניראה לי כשאני מסתכל על מדינת ישראל של היום מילות הפרידה שלי לפרס הם בהמשך השיחה מ1996 : לא יודע עדיין מי ניצח, אבל הבונדיסטים כניראה צדקו.

Watch Left (Documentary) on Vimeo

Here is Tamer’s translation of his acceptance speech:
“(In Arabic) Dad are there speakers up there? Thank you Dad, Mom, Suhell, Hanan, Jamil. Thank you DAM. And the biggest thanks to my love Susu, who guides me all of the time. Thank you Karim and Ram. (In Hebrew) Thank you to the whole team who made the phenomenal miracle called Junction 48. What an honor to receive this prize with my amazing partner Itamar Ziegler, who deserves this prize but is not here. Thank you beloved brother.

Udi habib albi, I don’t know if I thank you more as director, as mentor, or as loyal friend. Here in the ceremony I want to thank you for your true solidarity with us the Palestinians, from the establishment of the department of cinema in Juliano’s theater in Jenin to the struggle against home demolitions in Lod. If one tenth of the Israelis had one tenth of your heart, long ago we would have created an equal place from the river to the sea. In Arabic we say that mountaintops can meet either from an earthquake or from building a bridge. And with your actions you build, during the time of an earthquake, an incredible bridge on which it is also possible for us to walk back toward you.

And to end, a small request: Do not attempt to use our talent and simultaneously erase our Palestinian identity. Because the essence of art as such is the combination of the two.
https://www.facebook.com/tamer.nafar/videos/908327195977295/

צאי בשלום ותחזרי בשלום כי כול דרכיך שלום.
וואו גיבורה אחת, בזמן שנילחמנו את קרב המאסף במלחמת התרבות באולמות ממוזגים עבר לי תחת הרדאר המעשה שלך , אז מה שכתבתי לחנין אז על המרמרה נכון גם לך נשמה גיבורה
אחת
אלמונית, אורלי , היא הדרך הזאת ובלוידים אינה מפורסמת.
אך אם אין היא כיום רשומה במפות,
בהיסטוריה ודאי היא נרשמת.
על הצי הלזה האפור הקטן
יסופר עוד בשיר ורומנים.
יתכן כי בך חברת הכנסת נוי
יקנאו עוד הרבה אח”מים.

ונספר לך אז כי פתוחים השערים
כבר מזמן נפתחו, חי שמים
ופתחה אותם זו חבורת נערים
שעמדה איתך אותו לילה במים.

למה אני עולה על המשט לעזה ערב ראש השנה | שיחה מקומית

חשוב לנו שיבינו שהמחאה שלנו לא הופנתה אך ורק למירי רגב אלא דווקא לכול האנשים שעדיין מאמינים שאם הם רק לא יהיו פוליטים הם יוכלו לתפקד כרגיל במצב החירום הנורא שאנו נמצאים בו , תאמר שר “אנא מיש פוליטי״ , הייתי שמח שעיתון הארץ היה מרחיב את היריעה על המחאה הפלסטינית שעוררה את הדיון ולאו דווקא על משחקי הכוח של השרה והתעשיה , אבל אני חושב שיוסי דיבר ממש מדוייק עם נירית על האחווה שאנחנו הצגנו מול השינאה והשקרים הבוטים ששרת התעמולה מפיצה: ובין השורות בכתבה אפשר להבין כמה ניסו לצנזר אותנו וכמה טוב שלא ניכנענו, וזה מה שיוסי אמר

יוסי צברי, ממבצעי הקטע מעורר
המחלוקת משירו של דרוויש, אמר היום ל”הארץ”: “מעבר לעובדה שהשרה סילפה את השורה המפורסמת משירו של דרוויש, שלא הזכיר בשירו דבר וחצי דבר על היהודים ואפילו אמר על עצמו שגם הוא בן לתרבות היהודית שהיתה בפלסטין, היא גם הוסיפה חטא על פשע והשוותה את ההצדעה לזכויות אדם שתאמר ואני עשינו, כמחווה בעקבות הספורטאים השחורים באולימפיאדת מקסיקו, למועל יד. שוב, בבורות מפתיעה. אם באמת יש לה רצון לחזק את השכבות המוחלשות ואת האנשים בפריפריה שקולם לא נשמע כמו שהיא תמיד אומרת, טוב היתה עושה לו היתה עולה ומצטרפת אלינו כתומכת בברית מזרחית־פלסטינית או ברית יהודית־ערבית, במקום להמשיך את הקו המשסה, המפריד והדמגוגי שלה”.

יו”ר האקדמיה לקולנוע: רגב היא האחראית למהומה בטקס פרסי אופיר