עם אלאן באדיו

עם אלאן באדיו, שיחה לתוך הלילה על האוניברסליות של השם פלסטין וגם על ההשחתה הנרקיסיסטית של צורת האמנות בסלפי. לדוגמא טהורה באדיו וגודאר מתבוננים על מטרה משותפת שהיא מחוץ לפריים בעוד איתי הוא כלוא בשלב המראה של ההתענגות העצמית שוב ניכשלתי מבחינה מהפכנית

סיפור ניפלא על אצילות נפש ונדיבות

סיפור ניפלא על אצילות נפש ונדיבות. עשרים שנה לחזי . רותם כתב כל כך ב Masmerim Quarterlyיפה , אני זוכר את זה כמו אתמול כשחזי נקש בדלת ביתי בארבע לפנות בוקר עם ספר שירי הלל לפרוסטטה, והוראות לעיצוב העטיפה שהוטלה עלי,את הכריכה הצגתי רק לאחר מותו בקדיש לזכרו ואם השאלה שלדעתי פיצלה את שפתו לשתים בין קודש לקודש ולא בין קודש לחול . למה קראת לחור התחת של אלוהים פי הטבעת?

מֵרֶחֶם אֶל-אַשְׁפָּה כַּסּוּחָה הוּטָלְתִּי

בחודשי חייה האחרונים כשאימי שקעה בדימנסיה היא היתה מעלה בזיכרונה שירים ושפות שהיו צפים כמו ליויתנים העולים מתוך אוקיינוס השיכחה , אחד השירים שהיא דיקלמה בהגעה אשכנזית היה הרהורי לילה של ביאליק. כשאימי הלכה לעולמה עדי סיפרה לשי על השיר ושי הלחין אותו בהגעה אשכנזית והלחן כקינה מיזרחית ואיתמר על הגיטרה ממלא אותנו מנגן את הבלוז, כששמעתי את השיר לראשונה הרגשתי כאילו נפתחו שערי דמעות ושערי שמים לתפילת געגועים.
אתמול באנו לבית אימי, ארבעה חודשים לאחר לכתה וניגנו לה/ לנו את השיר המופלא הצטרפו אלינו איומי עם הכינור שניגנה לאימי קונצרט לפני פטירתה ואיתי שכה קרוב אלי ואליה שקרא לנו את הבתים הלא מולחנים של השיר בישראלית והאשכנזית ובשעאנז.
אסף סודרי צילם בווידאו ברגישות עדינה את הצריף שנפתח לאט ובחשש שוב לחיים וגדי דגון מצא וחשף את הפרטים שמרכיבים אותו. עדי שחוללה את כל האירוע ורן הפיקו באהבה גדולה את הקינה לאם האהובה אימא שלי. יקח הרבה זמן עד שאוכל להסתכל ולערוך את החומרים לכדי יצירה , אך אני משתף דרך כמה תמונות של גדי את החוויה המטלטלת של הירהורי לילה בבית אימי 

לֹא רֻחָץ מֵחֶלְאָה בִּסְחָבוֹת חֻתָּלְתִּי;
שַׁד צֹמֵק לִי חָלְצָה אֵם עֹטְיָה, אֲבֵלָה,
מִמֶנּוּ מָצִיתִי אֶת-כּוֹס הַתַּרְעֵלָה.
מֵאָז שָׂם אֶת-קִנּוֹ בִּלְבָבִי צִפְעוֹנִי
הַמֵּטִיל בִּי אַרְסוֹ וּמֹצֵץ אֶת-אוֹנִי…
הוֹי, אָנָה מֵחֲמָתוֹ אֶבְרָחָה, אָנוּסָה?
גַּם-חָיֹה לֹא-אֶחְיֶה, גַּם-מוֹת לֹא אָמוּתָה!

 

“בלי להביט לאחור: הקולנוע הישראלי והנכבה”

“בלי להביט לאחור: הקולנוע הישראלי והנכבה
“כל המבנה של הסרטים הישראלים והרטוריקה שלהם ניבנה סביב ‘היורה ובוכה’ – כלומר אין חטא קדמון, יש מאבק צודק שהסתאב קצת, ובעזרת הקולנוע והסובייקט המיוסר נחזיר את הסדר המוסרי על כנו”, אומר אלוני, “זו הסיבה שבקולנוע הישראלי לא סופרים מ-48, אלא רק מ-67. וזו גם הסיבה שהמערב כל כך אוהב את הסרטים האלו, כי הם מייצרים את הנפש של הליברל הקולוניאליסט, זה שיכול לתקן את הסטיה מהבסיס המוסרי באמצעות האמנות. לגעת בנכבה מלכתחילה שומט את הקרקע מהבסיס המוסרי. לכן יש מעט סרטים, ואפילו אלו שנעשו יכולים לרוב לתת תחושה של אירוע חד פעמי”.

איך פרצת את המבנה הזה ב”מחילות”?

“הסרט מעמיד את הנכבה ברצף אחיד מ-48, דרך 67, ועד עכשיו כחזרה נצחית של החטא הראשוני. לא לחינם ביבי נתניהו נזף אישית במפיק, ולא לחינם הושקעה בזמנו אנרגיה רבה של משרד החוץ לחסום את הסרט. דווקא כי הוא לא מייצר מקרה חד פעמי שדרכו אפשר למרק עוונות, אלא חושף מבנה עומק אידאולוגי. ב’ניגוד לואלס עם באשיר’ שבו פסיכולוג אומר בסוף לגיבור המיוסר ‘תיזכור אינך רוצח’, ב’מחילות’ חייל אומר ‘אני רוצח’, ועונה לו הפסיכולוג: ‘אתה צריך לחיות עם זה עכשיו'”.

בלי להביט לאחור: הקולנוע הישראלי והנכבה

יום הנכבה

היום יום הנכבה, כול יום יום הנכבה יש בי כול כך הרבה כעס ובושה וחוסר אונים ותחודת אבל על נערים לוחמי חופש שנירצחים לאור יום כל ידי כוחותינו . בקרוב בטח הכול ישודר לאח הגדול שיהודי ארץ ישראל יוכלו להתמוגג להם בשידור חי. 

חיילים הרגו שני צעירים פלסטינים בהפגנת יום הנכבה מחוץ לכלא עופר

 

 

סקר ענק בדק: מי העם הכי אנטישמי בעולם?

סקר ענק בדק: מי העם הכי אנטישמי בעולם?
לליגה נגד השמצה יצא שהרוב בעזה והרשות הפלסטינית, ובסקר שנעשה היכן יש שינאת גברים הכי גדולה יצא שזה בין נשים שנאנסו !!! אין בושה לליגה נגד השמצה

סקר ענק בדק: מי העם הכי אנטישמי בעולם?

כשרבין רצה להחזיר שטחים

כשרבין רצה להחזיר שטחים הוא נרצח. 
כששרון חשב על זה הוא נכנס לקומה.
כשערפאת הסכים לזה הוא גסס למוות. 
כשברק חשב על שלום הוא התעשר וויתר.
מי שיכל להעיד נגד ליברמן נירצח
כשאולמרט הציע להחזיר שטחים הוא נישפט.
סתם רעיון לסרט על רצון האל, או הפרוטוקולים של צעירי ציון

יום יבוא

יום יבוא ושודדי הקרקעות של הפלסטינים ומבצעי הפשעים בחסות החוקים הלא חוקיים יעמדו לדין כמו שהיום שודדי האדמות מהיהודים עומדים לדין, אינשאללה

לארז ביטון

לארז ביטון 
אני זוכר שהייתי בערך בן 16 כשמעתי לראשונה את הברירה הטיבעית. התאהבתי בשלמה בר בשמיעה ראשונה. אך יותר מכול אני זוכר את ההתרגשות שלי בחזרה על ה ״שמענו שמענו״ מחתונה מרוקאית של ארז ביטון. הדרך שבה צמד המילים הזה מושר, כמעין דיבור בתוך השיר עצמו, כמו תשובת המקהלה. החזרה פעמים הדהדה לי בשמיעה, כמו השיכפול אברהם אברהם כשאלוהים קורא לאברהם לעצור את העקידה. אין לי מושג למה העקידה והחתונה השתלבו כה חזק במוחי הצעיר, כמו חזרת המילה בטקסי השבעה וקדושה. לפני כמה ימים סיפרתי את זה למתי והוא אמר לי שחביבה פדיה כתבה על החזרתיות של ביטון כקשורה לעיוורונו, ופתאום האל בעקידה נתפס בעיניי כמפוצל , הוא ניראה לי פחות מרושע מפעם ויותר כמו הנביא העיוור שמנסה לעצור את העתיד שהוא עצמו ייעד במעשיו, אך כמו שקפקא אמר המשיח מגיע תמיד מאוחר מידי, כך המאכלת שחטה את יצחק בין אברהם אחד למישנהו. והאל שוב מבכה את אבדנו, האל שאין לו אף ידיד כמו ששילר כתב. כמו האל העיוור, ארז ביטון מבכה את עברו שנלקח מימנו באלימות כה רבה, שמענו שמענו הוא אומר, בשיכפול יש געגוע, בשיכפול יש התרסה על האבדן, שמענו שמענו. אני לא יודע אם זה שלמה בר עונה לביטון או ביטון עונה למצב האבדני שהוא מתאר. 
ואז אחרי ההתגלות הקולית בא החיזיון הוויזואלי של ראית הנביא העיוור. הוא בא ברווח שבחזרת הראיה , ראינו ראינו , מה שראינו ברווח בין חזרת הראיה למישנהה היא התקווה בלשון שלעתיד לבוא שטמן לנו ארז ביטון בשירו 
״מקצה הכפר ועד קצה הכפר
ערבים ויהודים נבוא
ראינו ראינו״
תודה לך ארז ביטון שהעשרת את חיי מניעוריי ומזל טוב על הפרס.

— with Mati Shemoelof and 2 others.

הברירה הטבעית – חתונה מרוקאית